לחיות 900 שנה

מאת קרל וילנד

 תגליות חדשות ומרתקות על הזקנה וסיבותיה, שופכות אור חדש על תוחלת החיים לפני המבול

 בספר בראשית מתוארים שוב ושוב אנשים שחייהם היו ארוכים בהרבה משלנו, למשל אדם חי 930 שנה ונוח 950. התופעה אינה מקרית. החיים היו ארוכים לפני המבול והתקצרו מיד אחריו.

אריכות הימים הזו אינה מתוארת בכתבי הקודש כמשהו שהיה יוצא דופן בזמנו או כְּנס.

רבים לועגים למשמע הנתונים האלו וטוענים שהם בלתי אפשריים מבחינה ביולוגית. בימינו, אפילו אם מישהו מצליח להימנע ממחלות סופניות הוא לא יחיה הרבה יותר ממאה שנים. אפילו הבריאים ביותר אינם זוכים להגשים את הברכה "עד 120".

אף על פי כן, כשבוחנים את הראיות הקשורות לתוחלת החיים מתברר שהמגבלה של אורך חיים אינה מחויבת המציאות מבחינה ביולוגית, לא כשמדובר בבני אדם ולא כשמדובר ביצורים אחרים.

מחלות, תזונה, בלאי, צער והסביבה בוודאי משפיעים על אורך חיינו. אבל נראה שיותר מכל אלה קובע הקוד הגנטי שלנו את הגבול העליון של שנותינו. זה לא מפתיע במיוחד. רובנו מכירים משפחות שרוב בניהן זוכים בחיים ארוכים ומשפחות שההפך נכון לגביהן.

למרות שנראה שלכל סוג חי יש מגבלה שונה על אורך חייו, מחקר העלה שהגבול הזה ניתן לשינוי מהותי. ניסויים הוכיחו שאפשר להאריך או לקצר את חייהם של זבובי פֵרות ושל תולעים. כך יתכן שיהיו שתי אוכלוסיות של אותו סוג זבוב ושתוחלת החיים של האחת תעלה בכמה מונים על תוחלת החיים של השנייה. במקרה מסוים אובחן השינוי הגנטי שחל בתולעים ושגרם לשינוי באורך חייהן.

מדוע אנחנו מזדקנים?

מדוע מזדקנים יצורים רב תאיים, כמו בני אדם, ולבסוף מתים? לא די לומר שיש חוק פיזיקלי שאומר שכל מבנה מסובך יתפרק לבסוף. זה נכון, אבל למכונה הביולוגית יש תובנה (שמוצפנת בקוד ה-DNA) שמאפשרת לה לתקן את עצמה.

 תכנון לקוי 

לפני כשלושים שנה, רקח עורך דין צעיר מצרפת עסקה עם לקוחה שלו שהייתה בשנות התשעים לחייה. הוא קיבל לבעלותו את דירתה של האישה ובתמורה נתן לה דמי כיס בכל חודש. בנוסף הייתה האישה רשאית לגור בדירה לכל ימי חייה. נראה היה שעורך הדין עשה עסקה מצוינת. בגלל גילה המתקדם נדמה היה שהוא עומד לרכוש את דירתה במחיר מציאה ושהיא תוכל לחיות ברווחה את שנותיה האחרונות.

לחובת חשבונו של עורך הדין חיה לקוחתו, ז'אן לואיז קלמון, שנים רבות והייתה לאישה המבוגרת ביותר בעידן המודרני. היא נפטרה בשנת 1997, כשהייתה בת 122 שנים. עד יום מותה תפקדה ז'אן באופן עצמאי. עורך הדין  נפטר בשיבה טובה עוד לפניה ובסופו של דבר הוא ויורשיו שילמו עבור דירתה פי כמה מערכה.

שני חוקרים צרפתיים בחנו את ההיסטוריה של משפחתה של ז'אן וגילו שאבותיה חיו 10.5 שנים יותר מהממוצע שהיה מקובל בתקופתם ובאזור מגוריהם. הם הגיעו למסקנה שאורח חייה וסוג המזון שנהגה לאכול לא היו הגורם העיקרי לאריכות ימיה. לדעתם הגורם הוא הרכב גנטי יחודי שהיה לה. כמובן שהיא גם נמנעה מסכנות שהיו יכולות לגרום למותה בגיל צעיר.

הממצאים האלה תואמים את ההנחה שלנו שאריכות ימים היא בעיקר תוצאה של הרכב גנטי. ריבוי הרכבים שכאלה יכול לתת הסבר לתוחלת החיים הארוכה  לפני המבול ולירידתה מיד אחריו. 

סחף גנטי

יש תופעה מוכרת ופשוטה שנקראת "סחף גנטי" שלפיה נעלמים הרכבים גנטיים מסוימים כשהאוכלוסייה קטֵנה.

גנים קיימים בזוגות - אחד מהאב ואחד מהאם. בדוגמא שבטבלה הגן "G” קיים אצל האם ואינו קיים אצל האב. לכל ילד יש סיכוי של 50%  לרשת את הגן "G".

לפיכך קיים סיכוי סביר שאיש מהצאצאים לא ירש את הגן הזה. אם לזוג יהיו שלושה ילדים, הסיכוי לכך הוא אחד לשמונה. במצב שבו אוכלוסיית העולם הצטמצמה לנוח ולמשפחתו בלבד, סביר שהרכבים גנטיים מסוימים שהיו אצל נוח, לא הועברו הלאה. אם באמת תוחלת החיים מושפעת בעיקר מהקוד הגנטי, אבדן של גנים יכול להיות ההסבר לירידה הדרמטית.

זו הסיבה שיצורים חד תאיים, כמו בקטריות, אינם מתים בגיל מבוגר - הם פשוט מתחלקים לשניים זהים, ואז מתחלק כל אחד לשניים נוספים. ליצורים כמונו יש אברים רבים שמורכבים מתאים רבים. מדוע תאים אלה אינם מתחלקים ומתקנים את האברים? אם תאים שהתבלו  היו מוחלפים על ידי תאים חדשים, לא היה מתבלה אף איבר בגופנו. היינו עלולים למות מתאונה, מזיהום או ממחלה אבל לעולם לא היינו מתים מזקנה.

ברור שהאברים שלנו כן מִתבַלים. התאים יכולים להתחלק לזמן מה אבל לא לעולם. לאחר מספר מסוים של פעמים, התאים חדלים להתחלק. ידוע שתאים של אדם מתחלקים 90-80 פעמים ולא עוד.

נראה כאילו שמעל כל כרומוזום בגופנו ישנו טֶלוֹמֵר – שהוא מעין מונה. בכל פעם שתא מתחלק לשניים, מתקצר הטלומר עד שהוא נעלם ואז לא יכול התא להתחלק עוד. מאותו רגע, תא שמת אינו מוחלף עוד. כך שגם אם נימנע ממחלות או מתאונות, יפסיקו אברים מסוימים לתפקד.

הדרך שבה מתחלקים התאים צרובה בקוד הגנטי, ב-DNA. נראה שחלק מהמידע הרשום שם קובע את גבולות הגיל. במילים אחרות, אין סיבה ביולוגית ידועה שתשלול אפשרות שמידע שונה ב-DNA יכול היה לקבוע שתוחלת החיים תהיה 900 שנה או יותר.

למעשה יש סיבה לחשוב שהגבול הזה השתנה. כבר ראינו ששינוי סדר הגנים בזבובים יכול לשנות באופן ניכר את אורך חייהם.

לכן השאלה אינה "איך הם יכלו לחיות כל כך הרבה שנים?" אלא "למה תוחלת חיינו אינה דומה לשלהם?".

 הסביבה החדשה של נוח

כשמבחינים בהתקצרות המשמעותית בתוחלת החיים מיד לאחר המבול, טבעי לחשוב שיש קשר בין השניים. מחֵקר המאובנים עולה שכמות הפחמן דו-חמצני באוויר (ואולי גם החמצן) הייתה גבוהה יותר לפני המבול. רבים טוענים שאדי מים הקיפו את האטמוספרה והגנו על העולם מקרינה קוסמית. בין שכך היה ובין שלא, אין ראָיה מוצקה לכך שההזדקנות הושפעה מתנאים אלה.

הרעיון שהסביבה הפכה רעילה יותר לאחר המבול עד כדי כך שקיצרה את תוחלת החיים לכדי תשיעית לוקה בנקודה אחת. נוח היה בן למעלה מ-600 שנה כשיצא מהתיבה. הסביבה האיומה כביכול לא גרמה לו למות מהר. הוא חי עוד 350 שנה ומת בגיל מבוגר אפילו משל אברהם.

איננו יודעים אם גורמים סביבתיים גרמו לבעיות בהתפתחות האדם, אבל ההסבר היחיד לכך שנוח חי תקופה ארוכה אחרי המבול הוא שהקוד הגנטי שלו נתן לו את היכולת לחיות שנים רבות כל כך. יתכן שרוב האנשים שחיו לפני המבול, אם לא כולם, נהנו מקוד שאִפשר להם לחיות יותר שנים מאתנו.

אם כן, מה קרה? זיכרו שכל אוכלוסיית העולם קָטנה עד כדי קומץ בלבד. יש דרכים ידועות שבהן גנים מסוימים, שלמשל יכלו  להכיל את הקוד לאריכות ימים, יעָלמו כשמקטינים מאוד את האוכלוסייה עד כדי שמונה אנשים (ראה תרשים בעמוד קודם).

 נתונים נוספים

גם אם תוחלת החיים התקצרה בגלל אבדן הקוד הגנטי, יתכן שזו לא הייתה הסיבה העיקרית. ריבוי מוטציות הרסניות הוסיף גם הוא לתמונה. מוטציות שכאלה יכלו לגרום, למשל, להתקצרות הטלומר. לאחר המבול קטן מאוד מספר הסוגים של צמחי מאכל ואולי זו הסיבה שמאותו יום התיר אלוהים לאדם לאכול בשר.

למרות זאת ברור שגם הדיאטנית הנלהבת ביותר לא תאמר שאם נאכל אוכל בריא בלבד, נחיה עד גיל 950 שנה. יתכן שהגורמים הנוספים שהזכרנו הם הסיבה לכך ששנות החיים המשיכו לרדת במשך מאות שנים: יצחק חי 180 שנה, משה 120 והמלך דוד 71. מעניין שהיום אנחנו רואים עלייה בתוחלת החיים בעקבות השינויים בסביבה ובתזונה. אולם נראה שכדי להגיע לזקנה כמו של נוח צריך גם את הקוד הגנטי שלו.

ברור שהחטא של אדם הוא הסיבה האמיתית שבגללה יש מוות, שהרי נאמר לו שאם יחטא - "מות ימות". אדם מת מוות רוחני ביום שחטא והחל למות גם מבחינה פיזית. כמובן שהתקצרות תוחלת החיים ואבדן הקוד הגנטי הדרוש כדי שימשכו, גם הם קרו על פי רצון אלוהים.

מחקרים מודרניים בנושא הגנטיקה מראים שאנחנו מקבלים בתורשה את ההזדקנות והמוות. כשאנחנו רואים במראה את הקמטים שבפנינו, עלינו לזכור כמה נורא הוא החטא בעיניו של אלוהים הקדוש. אז עלינו מיד להודות לאלוהים שנתן לנו מפלט ממשפטו הצודק דרך בנו ישוע המשיח.

 טלומר

ה"מכסה" שבקצהו של כל כרומוזום (הטלומר) הכרחי למניעת התבלות. הטלומר מתקצר בכל פעם שתא מתחלק. כשהטלומר מתקצר עד מתחת לאורך מסוים, התא לא יכול להתחלק עוד. זו, ככל הנראה אחת הדרכים שבה נקבעת תוחלת חיינו. אין סיבה ביולוגית אחרת שבגללה לא יוכלו אנשים לחיות זמן רב יותר לו רק היה להם הקוד הגנטי המתאים.

יש תאים של בני אדם שממשיכים להתחלק ללא הרף - אלו הם תאים סרטניים. נראה שלתאים אלה אין את ה"מתג" שגורם לתאים להפסיק להתחלק ולכן הם ממשיכים לשכפל את עצמם. מעבדות שזקוקות לתאים של בני אדם מקבלות את התאים ללא קושי מתאים סרטניים (שנקראים תאי הֵלָה, על שם הנרייטה לָקס - חולת סרטן שתאיה נמסרו למעבדות). תאי הלה לעולם אינם מתים בדרך טבעית.

ממצאי מעבדה מהתקופה האחרונה, אודות האנזים שקשור לטלומר, גרמו  להתרגשות רבה. תאים של בני אדם התחלקו הרבה יותר פעמים מהגבול הידוע שלהם. מדענים אחדים סבורים שטיפול מיוחד יוכל לגרום לאנשים לחיות שנים רבות יותר, אם לא יחָשפו למחלות ולא יפָגעו בתאונות.

ברור שנושא תוחלת החיים מורכב יותר מהדיון הפשוט שערכנו כאן. אף על פי כן ניתן לומר שלקוד הגנטי תפקיד מרכזי בקביעת אורך חיינו.

 

המאמר Living for 900 Years

מתוך  November 1998 Creation 20(4) September