האם אדם נתן שם לכל החיות?

מאת ויליאם ג' ספיר

 

כמה זמן היה לוקח לך לתת שמות לכל החיות שבעולם בשפה שמעולם לא דיברת?

 

אדם רץ לשטח הפתוח. הוא פסע בין השיחים הרטובים מטל ופנה לעבר האגם. ליד האגם זרם נחל, שמימיו הזכים נצצו והשקו את גדת הנחל המוריקה. במקום הזה היה על אדם לבחור שמות לכל בעלי החיים, שמות שיצביעו על מי שברא אותם ועל המטרה שלשמה נברא כל אחד מהם. השמש זרחה, הציפורים זימרו וקבוצות קבוצות של בעלי חיים חלפו על פניו של אדם. איזו מלאכה נפלאה הוטלה עליו.

כיצד הצליח אדם, שנברא רק זמן קצר קודם לכן, לבחור שמות לאלפי בעלי החיים במהירות שבה מתארים זאת כתבי הקודש?

"ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכל אשר יקרא לו האדם, נפש חיה, הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה. ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (ברא' ב' 19-20).

האם אדם ידע איך לגבש רעיון, איך לדבר? האם מרגע שנברא הוא היה מסוגל לחשוב על דברים מסובכים? האם מוחו החל לצבור מידע רק לאחר שנברא, או שהוא נברא עם היכולת לתכנן ולהעלות רעיונות? האם היה עליו ללמוד בעזרת חושיו אודות העולם שלתוכו הוא נברא, או שאלוהים יצר אותו עם הידע הדרוש?

לעתים קרובות אנשים מטילים ספק ביכולתו של אדם לתת שמות לכל החיות. אומרים שהזמן שבו זה נעשה היה קצר מדי, שהיו יותר מדי בעלי חיים ושלאדם לא היה הידע הדרוש לביצוע המשימה. איך הוא היה מסוגל לסווג את הזנים השונים, ולשייך את אלפי הסוגים לזנים המתאימים? הרי דרוש זמן רב כדי ללמוד את הנושא ולהכין רשימות. לכן משיחיים רבים טוענים שהעולם לא נברא בשישה ימים בני 24 שעות, אלא כל יום מתאר תקופה גיאולוגית. אין להם בעיה להאמין שאלוהים ברא את העולם, אבל הם מתקשים להאמין שהוא ברא את אדם עם המידע שנדרש לו לביצוע המשימה.

הבה נתרכז בבחירת השמות לבעלי החיים. מאורע זה התרחש ביום השישי, במשך 24 שעות. אדם נברא כיצור בוגר, ואלוהים כבר נטע במוחו את כל הידע שנדרש לו למילוי יעודו. הידע הזה כלל, בין היתר: שפה – אלוהים ברא את אדם עם היכולת לבטא את מחשבותיו במילים, ונטע בו את המושגים הדרושים להבין ולבטא את מה שראה סביבו; עוצמה – אלוהים ברא את אדם עם כוח פיזי של בוגר; חושים – אלוהים ברא את אדם עם יכולת הבחנה, יכולת ללמוד ויכולת להבין שיש דברים שנשגבים ממנו. את החושים נטע אלוהים גם אצל כל אחד מאתנו מרגע לידתנו.

יש הטוענים שאלוהים אומנם ברא את העולם, אבל אחר כך הוא התרחק, ואינו מתערב בחייהם של אנשים. אבל כתבי הקודש מבהירים שאין זה נכון. אלוהים התהלך עם אדם וחווה בגן עדן, הוא דיבר אל האבות והנביאים, חולל נסים כמו המבול, מכות מצריים, ריפוי חולים וכדומה, והתגלה כשישוע המשיח היה לאדם.

אלוהים אינו רחוק, להפך. הוא קרוב ונמצא בכל מקום ובכל זמן. אלוהים שונה מכל מה שנברא (רומ' א' 23). הוא נשגב מכל יצור שנברא ועומד מעל להיסטוריה. אילו היה חלק ממנה, לא הייתה לנו הגדרה מוחלטת של טוב ורע.

למרות שאדם נברא עם יכולות לבצע את המשימות שהוטלו עליו, הוא נשא באחריות לפני אלוהים על הדרך שבה הוא פעל. אדם לא היה אלוהים, אבל גם לא רובוט. אדם נברא עם היכולת לרצות ולפעול בהתאם לרצונו. אלוהים נתן לאדם ידע ויכולת, ומכיוון שבהתחלה אדם היה בלי חטא, היכולת שלו הייתה גדולה משלנו. אין ספק שלבני אדם יש יכולת מדהימה ללמוד ולחשוב גם כשהם מושפעים מהחטא. המדענים טוענים שאדם ממוצע מנצל רק 10%-20% מהיכולת של מוחו. יתכן שאדם היה מסוגל לנצל את מוחו טוב מאתנו, מה שסייע בידו למלא את משימתו המיוחדת. אבל ברור שלא די בכך, ושהוא נזקק למידע נוסף מאלוהים.

בכתבי הקודש מתוארים מקרים רבים שבהם אלוהים סיפק מידע לאנשים שנקראו לבצע משימות שונות. ישעיהו קיבל מידע רב שעזר לו למלא את תפקידו. גם יתר הנביאים זכו למידע מאלוהים, להתגלות, כשהביאו את דברו לעם. לשם כך חנן אותם אלוהים ביכולת לראות את המציאות ולהבינה. מכיוון שכל כתבי הקודש הם דברו של אלוהים, ברור שאלה שכתבו אותו נשענו על מידע שלא היה בידם, מידע שבא מגורם חיצוני. אם אלוהים נתן מידע נוסף לנביאים, מדוע יש כאלה שמטילים ספק בכך שהוא נתן לאדם את המידע שהיה נחוץ לו? לאדם היה ידע שהספיק לו כדי לכנות את החיות בשמות. הוא לא היה צריך ללמוד זואולוגיה כדי למלא את התפקיד. המידע הדרוש כבר היה חרוט בזיכרון שלו.

היום, בעידן הטכנולוגיה המתקדמת, קל לנו להבין שהזיכרון שלנו עשוי להכיל חוויות שלא ממש חווינו. בעולם המחשבים התופעה הזאת נקראת "מציאות וירטואלית" (מציאות דמיונית). מערכות מתקדמות מאפשרות לנו לחזות בסרטים כאילו היינו חלק מהם. אם נראה (או אולי צריך לומר נשתתף) סרט על החיים התת-ימיים בים סוף, החוויה עשויה להיות כל כך מציאותית בעינינו עד שנרגיש כאילו שצללנו בין האלמוגים, לצד כרישים. אם אחר כך ניסע למקום שבו צולם הסרט, נחשוב לרגע שכבר היינו שם. אבל למעשה נזכור משהו ממציאות וירטואלית, לא ממציאות ממשית. חִשבו על הסימולטורים השונים. ילד שמשחק שעות ארוכות במשחקי סימולציה של טיסה, עשוי להרגיש הרבה יותר נוח אם יֵשב מאחורי ההגאים של מטוס אמיתי. הכול ירָאה לו מוכר למרות שהוא מעולם לא ישב בתוך תא הטייס של מטוס אמיתי.

כשאנחנו מבטאים במילים את החוויות שעברנו, הן מכות שורשים בזיכרוננו. כל בני האדם יודעים שיש אלוהים. ככל שהמודעות שלהם לקיומו תגדל, וככל שהם יתנו לה ביטוי רב יותר, כך יעמיקו השורשים האלה בזיכרונם. המידע הזה אודות אלוהים - שקיים בכל אחד מאתנו - נפגם כשאדם חטא, אבל הוא לא נמחק כליל. כשאנחנו לומדים את כתבי הקודש, אנחנו מחדדים ומעמיקים את ההיכרות שלנו עם אלוהים, היכרות שכבר נוצרה. יתכן שכשאלוהים הראה לאדם את בעלי החיים, אדם כבר הכיר אותם משום שאלוהים נטע את הידע הזה בזיכרונו. אדם נתן שמות לחיות לפני שחטא, ולכן סביר להניח שזיכרונו היה בהיר, מדויק ופורה. יתכן שכשאדם ראה את החיות, הוא זכר אותן למרות שבמציאות הוא ראה אותן לראשונה.

מדוע אנחנו מתקשים להאמין בכך? משום שהשפעת החטא עלינו היא איומה: אנו חשוכי דעת (אפס' ד' 18; קור"א ב' 14), הלב מוליך אותנו שולל (ירמ' י"ז 9), מחשבתנו מושחתת (ברא' ו' 5; טיט' א' 15) ואיננו מסוגלים לרצות את הטוב או לעשות אותו (רומ' ג' 10-12). לא פלא שרבים כל כך, אפילו משיחיים, אינם מבינים את תיאור הבריאה ואפילו דוחים אותו. בגאוותנו אנחנו חושבים שהגענו לשיא הקדמה והחוכמה. אבל אנחנו טועים אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר משידע אדם, או שיש לנו יכולת אינטלקטואלית גבוהה משלו.

למרות שהטבע שלנו נשחת בגלל החטא, ולמרות שהידע שלנו אודות אלוהים טושטש במידת מה, אנחנו עדיין נושאים באחריות משום שבהווייתנו אנחנו יודעים שאלוהים קיים ושכתבי הקודש הם דברו. אסור לנו להתעלם ממה שכתוב בהם רק משום שהדברים סותרים את הרעיונות המדעיים והטכנולוגיים המקובלים בימינו. חשוב שנבין שהאדם אינו הולך ומשתפר, כפי שטוענת האבולוציה, אלא להפך, הוא הולך ומידרדר. יכולתם של בני האדם נפגמה בעקבות החטא. נותר לנו רק להודות לאלוהים שבחר בנו, שסלח לנו ושישקם את היכולות שלנו בחסד המשיח ובאהבתו.

 

 

המאמר Could Adam Really Name All Those Animals?

מתוך Institute for Creation Research, Impact No. 265